סיבה לתחושה הטובה 

איך לעזאזל אני אמור לשחק מכנסיים שזרוקות על שידה עמוסה בבגדים? שאלתי את עצמי, בעודי עומד כבר על הבמה ומקשיב לסוף הסיפור. ומה הסיפור הזה אומר? תמהתי. ומה הנושא? מה מסתתר מתחת לרצון של המספרת לתלות על קולב את המכנסיים החבוטים האלה שהיא כל כך אוהבת? מה מסתתר שם מתחת לבגדים ומעל לשידה החבוטה לא פחות? כל כך הרבה שאלות בלי תשובות, ואני עוד צריך לעלות עם כל השאלות האלו עכשיו לבמה !

בתיאטרון פלייבק, ה"פרוטגוניסט" מספר סיפור והשחקנים משקפים ומחזירים לו את הסיפור באמצעים תיאטרליים על הבמה. בדרך כלל כשאני עולה לשקף סיפור, אני מתחבר לאיזה רגש שהפרוטגוניסט משדר לי, מעביר אליי מבטן לבטן. הפעם עליתי בלי כלום בבטן, פשוט לא הרגשתי כלום. תחושת חוסר הידיעה הזו שומטת לרגע את הקרקע מתחת לרגליי, וזה עוד באימפרוביזציה פתוחה, ללא כל תכנון מקדים. פשוט עולים לבמה.

למרות שאני מתקדם בעולם תיאטרון הפלייבק, עדיין מאוד קשה לי להגיע לרמת קשב שתאפשר לי להבחין בין כל הניואנסים השונים. כשהפרוטגוניסט סיים את סיפורו, הקשבתי להנחיות המנחה אבל העובדה שלא הצלחתי להבין למה הוא מתכוון, בלבלה אותי עוד יותר. הוא נתן הערות בימוי וביקש מה"אנטגוניסט" ליצור הטענה ריגשית של ה"פרואקטור". אני לא סגור עדיין מה המשמעות של תפקיד ה"אנטגוניסט"? או מה זה "פרואקטור"? וגם את המושג "הטענה רגשית" לא הבנתי בזמנו.

הדבר היחיד שהיה לי, זה הידיעה שאני עולה כשלצידי שלושה שחקנים אותם אני מכנה "ענקי במה" בגלל היכולות התיאטרליות והאמפתיות המדהימות שלהם. אני מרגיש שאני יכול לסמוך עליהם, מרגיש שאני יכול להישען עליהם, וזה אפילו לא בהכרח קשור למידת ההיכרות בינינו. מה שמדהים בג'אם פלייבק של ימי שלישי, זו העובדה שמתרחש חיבור שלא קשור למידת היכרות מוקדמת, חיבור כזה שהלב יוצא ואפילו לא מבין למה. עם אחת השחקניות, זו פעם ראשונה שאני משתף פעולה אבל הספיקו לי מספר תרגולים קצרים איתה בחלק הראשון של המפגש כדי להבין את העוצמות שלה. את השניים האחרים אני מכיר ומאוד אוהב לעלות איתם על הבמה, אנחנו חברים בקבוצת תיאטרון פלייבק של מרכז פסיכופלייבק, אליה אנחנו הולכים יחד פעם בשבוע.

הנה התחיל השיקוף, ובזמן שאחד השחקנים עולה לבמה ומפיח באחת החולצות שעל השידה רוח חיים, עוברת בי תחושת ביטחון. התחושה הבטוחה הזו, המוזרה הזו, שאין לך שליטה ואין לך ידע ואין לך אפילו רגש ברור שתוכל לעבוד איתו, כלום. ולמרות זאת, יש את  השקט הזה שאומר שיהיה בסדר.

בשלב מסוים עליתי למרכז הבמה ואפילו הצלחתי להביא את עצמי בגלל פרט שולי לכאורה. המספרת סיפרה על הבגדים השונים שלה, וביניהם היה גם מכנס ישן ואהוב. באותו הרגע, ב"כאן ועכשיו", הרגשתי כמו מכנס חבוט ואהוב כי באותו יום הגעתי למפגש ישר מעבודה בשטח. הרגשתי שאני עייף ומיוזע אחרי יום עבודה קשה. עייף ומיוזע אך טוב לבב.

במהלך השיקוף, הרגשתי שאני יכול לסמוך על השחקנים האחרים באנסמבל. כל פעם שנראה היה לי שאנחנו הולכים להיתקע, אחד השחקנים האחרים הצליח לחלץ אותנו והוביל אותנו לחוף מבטחים. מוזרה החרדה הזו שמעורבת בהרגשה שאני בידיים בטוחות. וכשסוף סוף תלו אותי על קולב מתנדנד בארון הבגדים, או אז לא היה מאושר ממני.

כאשר המנחה חזר לפרוטגוניסט (המספרת) ושאל האם היא התחברה לשיקוף, היא הגיבה בחיוב והתרגשה מאוד. גם הקהל מחא כפיים ופירגן. האמת, לא הייתי מייחס לסיפור הזה חשיבות גדולה, אילולא השיקוף שביצענו על הבמה היה מקבל כל כך הרבה פידבקים חיוביים במהלך הימים שלאחר מכן, ומהדהד בין משתתפי המפגש בשיחות ובמיילים. כנראה שעשינו שם משהו נכון עבור הפרוטגוניסט, הרגיש לי מאוד נעים לדעת שהייתי חלק מהסיבה לתחושה הטובה אותה הרגישה הפרוטגוניסט. נעים לדעת שהצלחנו יחד להחזיר לה את החוויה בצורה נעימה וחיובית.

מפגשי ג'אם פלייבק מתקיימים אחת לחודש במרכז פסיכופלייבק ביום שלישי הראשון של כל חודש. הפעילות מתאימה לשחקני פלייבק מנוסים, שחקני תיאטרון שרוצים להכיר את השיטה, מטפלים בפסיכודרמה, דרמה תרפיה, טיפול בתנועה ושאר אומנויות, פסיכולוגים ומתעניינים סקרנים ללא כל ידע בתיאטרון או טיפול.

לפרטים והרשמה, צרו קשר עם מרכז פסיכופלייבק.